זיהוי חללים לפי השיניים: איך זה עובד

אחרי 7 באוקטובר 2023 עבדתי אחד-עשר שבועות כרופא שיניים במילואים ביחידה לזיהוי חללים, במחנה שורה. התפקיד שלי היה לזהות הרוגים לפי השיניים שלהם – לשייך שמות למספרים שעל שקי הגופות.

למה דווקא שיניים?

לכל אחד מאיתנו יש 32 שיניים בפה, לפעמים פחות, ויחד הן יוצרות תמונה ייחודית ששונה מאדם לאדם: עמדת השיניים, שורשים מסובבים, כותרות מיוחדות, וכל טיפול שנעשה בפה – סתימות, טיפולי שורש, כתרים, שתלים, קיבועים.

אני לוקח צילומים שנעשו לאדם בחייו, בודק את הפה של הגופה שעל השולחן, מצלם גם אותה, וקובע בסבירות גבוהה שזה אותו אדם. או שלא.

כשהצילומים ישנים

לפעמים הצילומים הם מלפני חמש-עשרה שנה, והרבה השתנה בפה מאז. אז צריך לעשות עבודת בילוש, כמו שרלוק הולמס, בשיטת הסקת המסקנות. אם שן שהייתה חצי הרוסה לפני שנים הוחלפה היום בשתל – זה סדר הגיוני של דברים. אבל אם למישהו הייתה שן הרוסה, והיום אני רואה באותו מקום שן בריאה, זה לא אותו אדם.

יש גם אנשים עם פה כל כך מושלם, שאי אפשר להסתמך על השיניים כאמצעי זיהוי: הכול ישר ויפה, ואין מספיק סימנים ייחודיים להיתפס בהם. ולפעמים כבר אין שיניים.

שיניים, טביעות אצבע ודנ״א

מלבד השיניים זיהינו לפי טביעות אצבע ולפי דגימות דנ״א. הזיהוי לפי השיניים הוא המהיר מכולם, ולכן הרבנות הצבאית מעדיפה אותו: הוא מאפשר לא להלין את המת.

אבל כדי שהוא יהיה אפשרי, צריך לדעת מול איזה אדם חי משווים. דיסקית או תעודה יכולות לתת רמז, אבל לא מסתמכים עליהן, כי אדם יכול היה לקחת אותן מחבר. לפעמים צריך לעבור על סדרה של צילומים של אנשים שונים כדי לדעת אם אחד מהם שייך למי ששוכב על השולחן.

בסוף נשארו התעלומות: מי שנפגעו כל כך קשה, שכבר אי אפשר היה לזהות אותם באמצעים המקובלים.

למה זה חשוב

כל הרופאים נשבעים בתחילת הדרך לעזור לאנשים. למי שנהרג אני כבר לא יכול לעזור, אבל אני יכול לעזור למשפחה שלו, לחברים, להורים: לתת להם ודאות. לקבוע שהבן או הבת שלהם כבר אינם בין החיים, ושמה שמובא לקבורה – גם אם נשאר מעט מאוד – באמת שייך להם.

כדי שלמשפחה יהיה קבר לבוא אליו, וכדי שתוכל להתחיל להתאבל, כי אבל הוא תהליך טבעי שבסופו מגיע גם ריפוי. המשפחות לא פוגשות אותנו בשום שלב, אבל הייתי רוצה שיידעו שעשינו את זה בשבילן.

אנשי הרבנות ראו בעבודה הזו מצווה. אני לא שומר מצוות, ובשבילי זו הייתה חובה מקצועית.

איך עושים את זה

כשאני מטפל במטופל, התודעה שלי מתפצלת: חלק אחד נמצא בחדר, מנהל שיחת חולין ושואל אם נוח לו, וחלק אחר ממוקד רק בשן. בשורה הניתוק המקצועי הזה עבד שעות נוספות. הייתי שם בגופי, הידיים עבדו והעיניים ראו, אבל כדי לעשות את העבודה כמו שצריך, הייתי חייב לא להיות שם באמת.

המחיר הגיע אחר כך, ועליו נכתבו הפרקים האחרונים של "השורה התחתונה".