השורה התחתונה

הייתה לי הזכות להיות מאלה שקראו בשורות "השורה התחתונה", כשהיו רק בבחינת טיוטה ראשונית. ולדי ביקש לשמוע מה דעתי. רצה גם להתייעץ, מה לעשות (ואם בכלל) עם החוויה הזו. אין לי מלה מתאימה יותר למה שמציאות הבלהה של השבעה באוקטובר זימנה לו.

כבר בקריאה הראשונה וגם כעת לאחר קריאת הספר, ברור שד"ר דבוייריס נולד עם כישרון כתיבה נדיר. כזה שזורם ממנו בטבעיות. כתיבתו נראית כאילו הוא עבר מאה סדנאות וקורסים והתנסויות בכתיבה יוצרת (הוא הרי - לא). ולאדי יודע לכתוב במשפטים קצרים. כתיבתו סוחפת, אך מאפשרת לקוראים לקחת אוויר מעת לעת.

זה נחוץ בכל סוג של כתיבה. אבל 'לקחת אוויר' במקרה זה, נחוץ אלפי מונים יותר. נחוץ מאוד מאוד - כמו חמצן לנשמה - כשולדי חולק עם קוראיו את האירועים בביתן המוות.

כתיבת ספר כזה כפויית טובה. יהיו רבים שלא יעמדו בקריאה. זה קשה. קשה מנשוא בכל מקרה. זה כמעט בלתי אפשרי כשכל כך הרבה קוראים קשורים בדרך כזו או אחרת ל"לקוחות" של מחנה שורה. אלה שרק בזכות עבודת הקודש המפלצתית שבוצעה שם, זכו לזיהוי וזכו לשם וזכו לקבר. אלה שרק בזכות האומץ וההקרבה של ולדי וחבריו זכו מאות משפחות להתאבל על מתיהן ונמצאה להן מצבה שתחתיה זיכרון יקיריהם.

ואיכשהו, גם אני נופל לתוך הסטטיסטיקה הזו וגם אני ומשפחתי נזקקנו למה שמתואר בספר - שורה אחר שורה דף אחר דף - כדי ששתי יקירות שלנו, מקורבנות כפר עזה, יזכו לקבר ולא יהפכו לקורבנות שמקום קבורתן לא נודע.

אין לי מושג מהיכן שאב ולאדי את כוחות הנפש לכתוב את הספר הזה. כששוחחנו, בתחילת הדרך ממש, אמרתי לו "אתה יודע לכתוב, אתה חייב לכתוב, אתה חייב לפרסם, זה יהיה עבורך גם סוג של טיפול." אבל כעת, כשהספר מונח לידי ודפיו מוכתמים בדמעותיי, אני מודה שזו היתה אמירה בנאלית, שטחית ואולי אפילו חסרת אחריות. רק כעת אני מבין איזה מסע זוועות בלתי אפשרי עמס ולדי על כתפיו ועיניי מצומצמות מבכי ובית החזה שלי מכווץ ולבי שורף ונשרף ואני רוצה רק לחבק את ולאדי ואת כל חבריו מ"כוכב המוות".

אין ספק בלבי, שבעוד זמן כלשהו שאין להגדירו, ולדי יתיישב פעם נוספת מול הלפטופ, יצית סיגרלו קוהיבה, ילגום וויסקי משובח וישפוך בנונשלנטיות את סיפרו הבא. ואני כבר מחכה לו.

— שלמה אברמוביץ · סופר וביוגרף

קראתי בנשימה עצורה, לאורך כמה שעות, ומבלי לקום מהכסא. הכתיבה מטלטלת, מרתקת, ומרגשת. ממליץ מאוד לקרוא, גם על מנת לדעת ולהכיר, וגם כחובתנו לקורבנות, ולאלו שסייעו לזהותם ולהביאם למנוחה אחרונה.

— יניב א

אז ככה: בהתחלה חששתי לקרוא.לך תדע לאילו זוועות אני עומד להחשף.אולם לאחר שהתחלתי לקרוא , נשבתי בקסם הסיפור. מה אומר? סיפור אמיתי ולא מתיפייף,מרגש, רווי הומור. מתאר ממבט ראשון בהבנה בהשלמה ואהבה את שקרה בימים המטורפים של האסון הבלתי נתפס. וסוף הסיפור? הוריד דמעה גם מעיני . ממולץ בחום!

— מיקי

מסמך חובה מבחינתי לכל ישראלי שרוצה את האמת העירומה (והמזעזעת). מעבר לחדשות, לסיפורים ולדעות האישיות.
קראתי בשקיקה, החלקים המתארים את העבודה בשטח, את קבלת הגופות ועוד, עכשיו אני מבין קצת יותר מה אומר לזהות חללים, מה אומר לעשות עבודת קודש של החזרת הוודאות למשפחת החללים.
ספר חובה לכל מי שלא רוצה לטמון את הראש בחול...
תודה לך ולדי על ההזדמנות להכיר את הצד הנוסף של המערכה הזו.
ותודה על כל מה שעשית, וכתבת.

— ראם סמואל

קראתי בנשימה אחת את הספר
סיפור מרתק, מרגש, מלא הומור (שחור) הרהורי נפש ומעורר השראה
על רופא שיניים שגייס את כל כוחותיו הפיזיים והנפשיים (ביחד עם כל הצוות) למשימה כל כך קשה של זיהוי חללים מתוך מטרה אחת
שיהיה להם שם וזכרון ולמשפחות מקום להגיע אליו והמשפט שדמעתי בו שהוא גם המשפט המסכם את הספר ״כשראיתי את הילד שלכם על השולחן הסתכלתי על פניו, הוא היה באותו רגע גם הילד שלי״. ספר חובה!!

— גלית נסים