מחנה שורה מבפנים, אחרי 7 באוקטובר

באחד-עשר השבועות הראשונים של מלחמת חרבות ברזל עבדתי בזיהוי חללים בבסיס "שורה" ליד רמלה. ב"שורה" יש בית לוויות צבאי גדול שנקרא "מרכז הצבי", ובאותם ימים הוא הפך לכוכב המוות.

מה זה מחנה שורה?

"שורה" הוא בסיס צבאי ליד רמלה, ובו בית הלוויות הצבאי והמתקן המרכזי של צה״ל לזיהוי חללים. אחרי 7 באוקטובר 2023 הוא הפך למקום העיקרי שבו זוהו נרצחי הטבח והחיילים שנפלו.

הבסיס נבנה לפני כמה שנים ותוכנן להתמודד גם עם אסון המוני. אבל ביומיים הראשונים לבדם הגיעו אליו כ-300 חיילים וכ-900 אזרחים, לבניין שתוכנן ל-300.

הבוקר של 8 באוקטובר

ב-8 באוקטובר התעוררתי בחמש בבוקר וראיתי שרופאה שאני מכיר מהצבא חיפשה אותי באמצע הלילה. אצלנו בעדה, כשמתקשרים בשעות כאלה, זה סימן שקרה משהו רע מאוד. התקשרתי בחזרה.

"מגיעות פה משאיות מלאות בגופות ואנחנו צריכים אנשים טובים," היא אמרה, ובאותה נשימה: "אבל רק אם אתה חושב שאתה יכול לעמוד בזה." הייתה לי פאוזה של עשר שניות, ואז אמרתי "אני בא". שמתי בתיק שני סנדוויצ׳ים ותפוח ונסעתי לשם.

מי עבד בשורה

בשבועות הראשונים עבדו בשורה מאות אנשים: אנשי הרבנות הצבאית, שהיו אחראים על הטיפול בגופות; רופאים ורופאי שיניים צבאיים מהיחידה לזיהוי חללים, ואני ביניהם; ורופאי שיניים מתנדבים של יחידת הזיהוי הפלילי, שזיהו את האזרחים ההרוגים. לצידם עבדו דימותנים וצלמים, קציני ניהול ואנשי חקירות, וצוותי טהרה וקבורה.

עבדנו בצוותים של שלושה רופאי שיניים, רופא וצלם, כמו על סרט נע: גופה נכנסת, בודקים אותה מכל הצדדים, מזהים, חותמים על הדו״ח, סוגרים, מוציאים ומכניסים את הבאה בתור. בימים הראשונים במשמרות של שתים-עשרה שעות, אחר כך של שמונה, סביב השעון.

כשהתחיל המבצע הקרקעי התחלנו לקבל חיילים הרוגים משדה הקרב, ואחריהם גם גופות של חטופים וגופות מעזה שחשדו שהן של חטופים. את כולם זיהינו כמיטב יכולתנו, כדי שהמשפחה תוכל להיפרד ולקבור.

"היו ועדיין יש בינינו חילוקי דעות דתיים ופוליטיים," כתבתי בהקדמה לספר, "אבל שם היינו יחד כאחים לצרה, ובמשפחה מותר שיהיו חילוקי דעות."

שורה בספר "השורה התחתונה"

"השורה התחתונה" נולד מיומן שכתבתי בסוף כל יום בשורה. את הסיפור נתתי לדמות של רופא שיניים במילואים בשם זאב ספקטור, והוא נע בין שני צירי זמן: הימים בחדרי הזיהוי, והדרך שהביאה לשם את מי שעבד בהם – ילדות יהודית-סובייטית באוקראינה, העלייה לארץ והלימודים בירושלים בזמן האינתיפאדה השנייה.

זה לא יומן מלחמה טיפוסי ולא ספר מורשת קרב, ואין בו פאתוס. יש בו חובה מקצועית של רופא שיניים שמוצא את עצמו במרכזו של משבר לאומי, והומור שחור ומקאברי לצד כאב אמיתי.